עו"ד ד"ר ניסן שריפי
(יו"ר המכון לחקר הנדל"ן)
כבר בימי היות בני ישראל בארץ מצרים, תחת שיעבוד פרעה בעבודת פרך, בחומר ובלבנים, מספר לנו הכתוב כי פרעה הוסיף להם גזירה, שהיתה אף קשה מקודמותיה, שאם עד גזירתה "רק" סבלו, כעת- לאחר הוצאתה לפועל- גם התענו בעינוי נוסף:
"וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם" (שמות א, יא).
רש"י מפרש במקום, כי המס המוזכר כאן הוא בגדר "מס עובד", דהיינו עבודה פיזית למען השלטונות, כפי שבא לידי ביטוי בהמשך הפסוק: "בנית עיר מסכנות לפרעה".
גם הרמב"ן מפרש פסוק זה באופן דומה: "שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך ומינה על המס שרים מן המצרים שיקחו מהם כרצונם…"
מעניין בענין זה גם פירושו של אבן עזרא (שם, בפסוק טו), המוצא כי שתי המיילדות – העבריות, שפרה ופועה, המוזכרות בפרשה אינן אלא חלק ממכלול של שרי המיסים שתפקידם לגבות מס מעם ישראל: שרות היו על כל המיילדות. כי אין ספק כי יותר מחמש מאות מיילדות היו. אלא, אלו שתיהן שרות היו עליהן לתת מס למלך מהשכר. וככה ראיתי היום במקומות רבים…" (ההדגשה שלי, נ.ש.).
המונח "שרי מיסים" מתורגם על- ידי אונקלוס שם כ"שלטונין מבאישין", כלומר שרים רעים.
גישה זו, הרואה, ככלל, בגובה המס כאדם לא ראוי, מאפיינת את גישת המשפט העברי כלפי העוסקים בעבודת גביית המס מהציבור באופן בלתי ראוי, שתכליתו אך ורק להתעשר על חשבון הנישומים משלמי המס.
בתקופת השלטון הרומי בארץ ישראל, כאשר השית מיסים כבדים על היהודים, הושווה מעמד ה"מוכס" בדין העברי למעמדו של שודד (ליסטים בלשון הגמרא, שבועות לט' ע"א). כאשר ברור היה שגובה המס גוזל מכספי הציבור בניגוד לדין- פסלו אותו חכמים לעדות ולשבועה. אומנם, "סתם גבאי (= גובה מיסים)- כשר" (סנהדרין כה' ע"ב), אך זאת "עד דשמעינן ביה דשקיל יתירתא", דהיינו עד שנודע בו שהוא נוטל יותר מהמס הראוי (ראה רש"י שם).
ובעלי התוספות מבהירים עוד את מעמדם של גובי המס (שם, ד"ה "סתם"):
"והוא דהוסיפו (=וזה שהוסיפו, על רשימת הפסולים) הגבאין והמוכסין, בדחזו דשקלי יתירתא (=כשרואים שהם נוטלים יותר מהראוי), וקא אתי לאשמועינן (= בא להשמיענו), דאף על גב שהחזיר הגבאי והמוכס (את מה שנטלו שלא כדין)- פסול, דלא דמי (=משום שאינו דומה) לשאר גזלנים, שהחזירו דכשרים (= שהחזירו גזלתם ולפיכך הם כשרים לעדות), דהאי לא ידע למאן נהדר (=שזה אינו יודע למי יחזיר), ועוד: כיוון דעדיין הם עוסקים בגבאות (=גביית המס) ובמכס, חשודים לחזור לקלקולם".
אין ספק, שהעויינות לגובי המס, עויינות שבאה לידי ביטוי עד לימינו אלה, הינה אנושית וטבועה בטבע האדם, שהרי גובים אלה חודרים לכיסו של הנישום, ונוטלים כהנה וכהנה כספים (או שווה ערך) לטובת השלטון המרכזי. אכן, אף אם גביית המס נועדה בעיקרה, בסופו של יום, לטובת כלל הציבור, עדיין הפרט מנסה לצמצם הפגיעה בקנינו באמצעים שונים, וחותר למצוא פטורים ומקלטי- מס למול ידו הארוכה של השלטון.
במצבים קיצוניים, גובי המס, חרוצים אולי יתר על המידה, נפגעו במהלך עבודתם. מקרה ידוע הוא סיפורו של נציב המס אדורם שנהרג במהלך מילוי תפקידו: "וישלח המלך רחבעם את אדורם אשר על המס וירגמו כל ישראל בו אבן וימות" (מלכים א, יב, יח).
במדרש תנחומא (שמיני, ט) מובא סיפור נוסף, על דרך של משל, ואף ממנו ניתן להסיק על מעמד גובה המס: "מדינה שהייתה חייבת מס למלך. שלח גבאים לגבותה. עמדו בני המדינה והיכו את הגבאים ותלאום…"
הנה כי כן, מאז ימי שעבוד מצרים ובמשך כל ההסטוריה הארוכה שלנו, עד לימינו אלה ממש, לא שפר גורלם של גובי המס בעיני הציבור, וככל שרדו יותר בקהל הנישומים כך סר חינם לא רק בקרב משלמי המס, אלא אף בקרב פוסקי הדורות שהיו במהלך אלפי שנות קיומו של עמנו.
(שמות תשסט)